…באו השנה אל סיומן, עם פרישתו של יוסף שפץ מהחברה אותה סייע להפוך למובילה בארץ בתחום תכנון המטבחים. באירוע מרגש שנערך במועדון לחבר בקיבוץ נחשון, בהשתתפות עובדי המשרד ושותפיו לדרך לאורך השנים, בני משפחה וחברים מחוץ לקיבוץ, הוקראו הדברים הבאים שנכתבו ע"י איציק ש., חבר לעבודה ב-30 השנים האחרונות:
את המשרד הטכני הכרתי לראשונה כאשר עבדתי על הוצאת "על הרכס". בתור חבר חדש בקיבוץ נחשון, עוד לפני שהבנתי מהו בכלל אותו "משרד טכני" מסתורי כבר הספקתי להעביר בו הרבה שבתות, משתמש באוצר הבלום של מיטב השכלולים הטכניים: מכונת צילום! מכונות כתיבה!! שולחן חיתוך!!! והיו שם גם שניים – שמיל ויוסף – שאיכשהו תמיד נמצאו שם; בערבי חמישי, בימי שבת – תמיד שם, עמלים על שולחנות השרטוט הענקיים בחדריהם, מדי פעם יוצאים אל האולם הראשי, מחטטים בשורות הקטלוגים שמילאו מדפים אינסוף וחוזרים אל עבודתם המסתורית. כאורח בעל מעמד לא-ממש-ברור נזהרתי שלא להטריד אותם, אבל עם הזמן למדתי להכירם; למדתי שיוסף, למשל – גם אם החזות הלא-כל-כך צברית והריחוק הדרום-אפריקאי קצת הרתיעו בהתחלה – הוא האיש שאליו אפשר לפנות כאשר צריך עזרה טכנית, ואיכשהו, גם אם לא הרבה בחיוכים, לעולם לא ייתן לך ללכת ללא שקיבלת תשובה לכל מה שהיית זקוק לו.
כאשר נכנסתי לעבודה במשרד, בראשית שנות התשעים, היה לו בקיבוץ שם של מקום עבודה מטורף למדי – סיר לחץ של אנשים שעבדו בקירבת-יתר, עובדים בעלי טמפרמנט "אמנותי", שלעתים קרובות מידי בא לידי ביטוי במריבות שהגיעו גם לטונים גבוהים. אולם גם באותן שנים גועשות היו בו שני איים של רוגע, עוגנים של יציבות ומקצועיות ללא פשרות. כעובד חדש, ידעתי שאם צריך, אוכל להיכנס אל אחד מהשניים – שמיל ויוסף – ולקבל תשובה ועזרה בפתרון כל בעיה. אהבתי את שמיל, ואת התלהבותו מכל בעיה שזרקת לפניו – אבל במהרה למדתי להוקיר גם את יוסף, ואת היסודיות בה תקף כל שאילתה; את השתיקה בדקות בהן גילגל את הדברים בראשו, את ההסברים הארוכים והמפורטים, את השאלות שהיה שואל את עצמו תוך-כדי הסבר, ואת החיוך הכמעט בלתי-נראה כאשר היה מגיע לתובנות בלתי-צפויות… ועם השנים למדתי גם לזהות את ההתלהבות מאחורי אותה יבשושיות דרום-אפריקאית מפורסמת; את העיניים הבורקות בעת הצגת מערכת קירור מרכזי במלון באילת, את הכמעט-חדווה בזמן דהירה/זחילה במנהרות השירות של אותו מלון, ו – כן, גם את ההתלהבות וחדוות הנעורים שבה הצמד הבלתי-נפרד, יוסף ולוטי, דילגו מעל לראשינו בקומזיץ יום כיפור בלתי-נשכח אחד, בדרכם לטבילה במים באילת…
במבט לאחור, אני יכול לומר שהתמזל מזלי – של כולנו! – וזכינו ללמוד ולהתפתח לצידם של שני ענקים. מאות השעות שהעברתי לצידו של יוסף בעבודה על פרויקטים מוטרפים, כמו טרמינל 3 או אחד ממלונות הענק שלו, היו עבודה קשה ומתישה – אולם, בעיקר בזכותו, גם אתגר מקצועי וחוויה לימודית. תודה על עשרות שנים של לימוד והתפתחות!